בית משפט השלום תל אביב – יפו                              

19 דצמבר 2002

א 090117/99

בפני:                                                    

1. כב' השופט/ת נועה גרוסמן

העותר:                                                 

1. אקו"ם אג' קומפוזיטורים בע"מ

-נגד-

המשיב:                                                 

1. ונדה קרן

ב"כ העותר:                                           

1. עו"ד גד אורון

ב"כ המשיב:                                           

1. עו"ד שחר ולנר

פסק דין

 כללי:

האם הפרה הנתבעת את זכויות היוצרים המוגנות על ידי התובעת, כאשר השמיעה במספרה שבבעלותה, יצירות מוזיקליות המוגנות על ידי התובעת?

זוהי השאלה שבמחלוקת בתובענה שבפני.

שאלה משנית, היא שאלת גובה הפיצוי המגיע לתובעת.

הצדדים באדיבותם, הסכימו לנהל את הדיון ללא חקירות פרונטליות, כאשר התשתית העובדתית הונחה בתצהירי הצדדים.

עמדת התביעה:

הנתבעת מהלת מספרה, בשם "ונדה קרן" ברח' דיזינגוף 285 תל – אביב (להלן: "המספרה").

החוקר מטעם התובעת, מר שמואל שחף, ביקר במספרה על פי תצהירו ביום 25/11/98 בשעה 09:20, ללא תיאום מראש. ראה סעיף 3 לתצהירו.

החוקר ציין כי כאשר נכנס למספרה, מצא במקום ארבעה אנשים בנוסף לצוות העובדים שנכח במקום.

במספרה הושמעה אז מוזיקה, באמצעות מערכת קול, מחוברת לרמקולים.

במהלך ביקורו במספרה הוא הקליט מספר יצירות המוגנות על ידי התובעת, שהושמעו במספרה. הקלטת הוגשה כראיה.

עדת התביעה גב' שרית בן חיים, העידה כי הקשיבה לקלטת וזיהתה בה לפחות ארבע יצירות מוגנות על ידי התובעת.

ע דת התביעה דליה הדר, שהיא גם מנהלת מח' הלקוחות, אגף גביה אצל התובעת, העידה כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים ביצירות שנוצרו על ידי היוצרים בישראל והחברים בה, וכן מוסמכת לאכוף את זכויות היוצרים, של יוצרים בחו"ל בתוקף הסכמים הדדים שכרתה עם אגודות מסוגה בארצות אחרות בעולם.

העדה גב' הדר, הסבירה, כי התובעת נותנת רישיון לבצע את היצירות המוגנות על ידה בפומבי, באופנים שונים, כגון ביצוע פומבי על ידי מערכת קול, ביצוע חי על ידי אמן מופיע, או השמעה באמצעות מערכות אלקטרוניות כגון וידיאו, רדיו, טלויזיה וכו'.

רישיון כאמור ניתן, כנגד תשלום תמלוגים, לאדם או עסק המבקש לעשות שימוש ביצירות המוגנות.

בעסקים כגון עסקה של הנתבעת, שהוא מספרה, הפתוחה לציבור הרחב, הרישיון ניתן על בסיס שנתי והתמלוגים נקבעים על פי תעריף קבוע, המביא בחשבון את קיבולת המקום, ואת אופן השימוש ביצירות המוגנות והיקפו.

גב' הדר הוסיפה כי בביקורו של חוקר פרטי, במספרה המופעלת על ידי הנתבעת, הסתבר כי הנתבעת מפרה את זכויות היוצרים ומשמיעה שירים מוגנים ללא תשלום תמלוגים.

הואיל והנתבעת לא שילמה תמלוגים לתובעת חרף כל הפניות הוגשה התביעה.

מבין ארבע היצירות שהוקלטו על יד החוקר, שלוש מהן הן יצירות ישראליות.

התובעת טוענת כי גם היצירה השלישית, שהיא יצירה לועזית, מוגנת על ידה.

אולם, מטעמי נוחיות ויתרה התובעת על הוכחת הפרה ביצירה זו, והתמקדה בטענת הפרה לגבי היצירות הישראליות בלבד.

כתבי העברת זכויות היוצרים בשלושת היצירות הישראליות צורפו כנספחים ב' לתצהירה של גב' הדר.

הצהרות היוצרים כי מדובר ביצירות שלהם, צורפו כנספחים ג' לתצהירה של גב' הדר.

התובעת עומדת על זכותה הקבועה בסעיף 3 א' לפקודת זכויות היוצרים, הקובע פיצויים סטטוטוריים, בשיעור מינימום של 10,000 ₪ עד מקסימום 20,000 ₪ לכל הפרה.

התובעת העמידה את תביעתה על סכום של 20,000 ₪, לצורכי אגרה בלבד. ראה סעיף 14 לתצהירה של גב' הדר.

עמדת ההגנה:

הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית, וציינה כי היא המנהלת והבעלים של המספרה הנושאת את שמה, ברח' דיזנגוף 285 ת"א.

עוד ציינה, כי אופיה של המספרה הוא פרטי ומשפחתי.

בנוסף אליה עובדת במספרה גם בתה, גב' גבריאלה קרן-גבאי, וכן עובד אחד או שניים לסירוגין.

שיטחה של המספרה קטן, פחות משישים מטר מרובע. למספרה דלת כניסה אחת, הסגורה תמיד, שכן רח' דיזנגוף הוא רחוב סואן.

מכאן, כי לפי הנתבעת מדובר במקום סגור, אינטימי, ולא פומבי.

אשר לקבוצת הנוכחים במספרה, בעת שמבוצעת השמעת המוזיקה.

העובדים במספרה אינם זרים זה לזה, אלא מדובר בקבוצה סגורה, משפחתית ומוגדרת המתכנסת באופן יומיומי וקבוע במספרה, בהתכנסות שניתן לכנות אותה, התכנסות ביתית.

לשיטתה של הנתבעת, תחום המספרה אינו תחום ציבורי.

המוזיקה המושמעת במספרה, מיועדת אך ורק להנאה אישית של הנתבעת ושל בתה העובדת עמה.

הנתבעת התייחסה בסעיף 6 לתצהירה גם ללקוחות המספרה.

היא גרסה כי קהל הלקוחות במספרה, אינו קהל מזדמן, אלא ברובו קהל קבוע, המהווה קבוצה סגורה.

מרבית הלקוחות מכירים זה את זה, המספרה אינה פתוחה לכל, ולא ניתן לקבל שירותים אלא בתיאום מראש, כך שמספר הלקוחות הממתינים לטיפול במספרה הינו קטן ביותר.

זאת ועוד: הלקוחות מגיעים למספרה לא כדי לשמוע מוזיקה, אלא כדי לקבל טיפול לשיערם.

המכשור המופעל במספרה, תוך כדי הטיפול, מכונת תספורת חשמלית, מכונת פן, רעש חפיפת השיער, אינו מאפשר שמיעת מוזיקה בצורה סבירה ותקינה.

מדובר בטיפול המתבצע בסמוך לאברי השמע של הלקוחות, ולכן אין לומר כי מתבצעת במספרה האזנה למוזיקה.

הנתבעת מציינת כי האזינה לקלטת שצרף החוקר מטעם התובעת, מר שחף שמואל, וממנו עולה בבירור כי המוזיקה לא נקלטה כהלכה, אלא מלווה ברעשים.

זאת למרות שהשעה בה ביקר החוקר במספרה, היא שעת בוקר מוקדמת, שעה 09:20, שבה עדיין אין לקוחות במספרה כמעט.

המוזיקה אינה מושמעת באמצעות מערכת קול משוכללת, אלא פוקעת מרדיו דיסקט ביתי קטן, בעל שני רמקולים בלבד, ברמת איכות ביתית.

מכל המקובץ לעיל, סבורה הנתבעת כי אין להגדיר את השמעת המוזיקה במספרה, כהשמעה פומבית המזכה את התובעת בתמלוגים, ומהווה הפרה של זכויות היוצרים, המזכה בפיצויים סטטוטוריים.

הנתבעת מתנגדת גם להיקף הכלכלי של התביעה, שאינו עומד לטענתה בקנה מידה ביחד לשלוש השמעות בלבד.

הכרעה:

התובעת הוכיחה כי בעלת זכויות יוצרים ביצירות המוגנות שהושמעו במספרה של התובעת.

כוונתי לשלושת היצירות הישראליות.

התובעת הוכיחה כי שלושת היצירות הושמעו במספרה של התובעת.

בעת שהושמעו היצירות במספרה נכחו בה צוות העובדים, וכן ארבעה לקוחות לרבות החוקר מר שמואל שחף ורעייתו.

החוקר שמואל שחף, העיד ועדותו לא נסתרה כי הוא ביקר במספרה ללא תיאום מראש, נכנס אליה וקיבל שירותי תספורת.

במועד הביקור של החוקר במספרה, ביום 25/11/98, לא היה לנתבעת רישיון להשמעת יצירות מוגנות מן התובעת.

על פי סעיף 2 (1) לחוק זכויות יוצרים 1911, "זכות יוצרים ביצירה תחשב כאילו הופרה על ידי כל אדם, אשר שלא בהסכמת בעל זכות יוצרים, עושה מעשה שהזכות הבלעדית לעשייתו, נתונה בחוק זה לבעל זכויות היוצרים".

האם השמעה של יצירות, במכשיר השמעה רגיל ולא מקצועי, במספרה משפחתית, ששטחה קטן, וקהל הלקוחות בה פחות או יותר קבוע, מהווה הפרה של זכויות היוצרים?

על פי הדין והפסיקה, התשובה חיובית.

השמעה מעין זו, מהווה הפרה של זכויות היוצרים.

הנתבעת הסבירה כי המספרה בעל אופי "כאילו" ביתי, "כאילו" משפחתי.

לצורך כך הסתייעה הנתבעת בתיאור האופי המשפחתי של העובדים, האינטימיות של המבנה כבעל שטח קטן שדלתו סגורה תדיר, ובתיאור קהל הלקוחות המצומצם המגיעה בקביעה מראש.

תיאוריה של הנתבעת, אינם הולמים תיאור של מקום ביתי ומשפחתי.

מתיאוריה של הנתבעת עצמה, עולה כי במספרה עובדים פרט לה ולבתה, גם שני עובדים נוספים, או לפחות עוד עובד אחד נוסף.

העובדים הללו אינם קבועים, אלא מתחלפים מעת לעת.

כמו כן, קהל הלקוחות במספרה, אינו כפי שהנתבעת טוענת, קהל קבוע ומשפחתי.

הראיה, שהחוקר, אשר ביקר במספרה ביום 25/11/98 ללא הזמנה מראש, נכנס למספרה וקיבל שירות.

עניין זה משמיט את הקרקע מתחת טענת הנתבעת בנושא קהל הלקוחות המצומצם שביקוריו מתואמים מראש.

אשר למבנה עצמו, למרות ניסיונותיה של הנתבעת לשוות לו אופי פרטי, ברור כי זהו מקום פומבי, מקום שהוא פתוח לרחוב וכל דיכפין יתה ויבוא.

אשר לאיכות המוזיקה – בחקיקה ובפסיקה לא מצאתי התייחסות לשאלה, האם ביצוע מוזיקלי איכותי, מעלה את גובה התמלוגים, לעומת ביצוע מוזיקלי נחות בטיבו.

ברם, למרות שהנתבעת מתארת את הקשיים בשמיעת מוזיקה בצורה ראויה במספרה, בכל זאת לא ויתרה על ההשמעה של המוזיקה, לא לה ולא ללקוחותיה.

מבחינת עצם השמעת היצירות – אין מחלוקת כי היצירות הושמעו וזוהו על ידי עדי התביעה.

מבחינת המקום – אני קובעת כי המספרה שהופעלה על ידי הנתבעת היא מקום ציבורי, ולפיכך השמעת היצירות בו היתה בחזקת השמעה פומבית.

אשר על כן, אני קובעת כי הוכחה אחריותה של הנתבעת, לביצוע פומבי של יצירות המוגנות על ידי התובעת.

הואיל וכך, יש לקבוע עתה את היקף הפיצויים.

במקרה זה, קובעות הוראות החוק, פיצויים סטטוטוריים.

המחוקק ראה לנכון לסייע לבעלי זכויות היוצרים המוגנות, על ידי קביעת פיצויים סטטוטוריים בהיקף מרתיע.

התעריף אשר נקבע בפסיקה הוא בין 10,000 ₪ לבין 20,000 ₪ לכל הפרה.

בענייננו, הוכיחה התובעת שלוש הפרות.

לפיכך, היתה זכאית לקבל מקסימום סך של 60,000 ₪.

התובעת העמידה את תביעתה, לצורכי אגרה, על סכום של 20,000 ₪, שהוא שליש מהסכום המגיעה לה על פי החוק.

יתרונו של פיצוי סטטוטורי, הוא העדר הצורך להוכיח נזק בעין, והתובעת נהנית מהוראות החוק. ראה סעיף 3 א' לפקודת זכויות היוצרים.

בע"א 592/88 שגיא ואח' נגד עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל ואח', פד"י מו (2) עמ' 254 נקבע כי התובע זכאי להסתמך על פיצוי סטטוטורי ואין הוא חייב להוכיח נזק בעין.

המגמה היא מצד אחד לפצות את בעל הזכות, ומצד שני להרתיע את המפר, ואת המפירים הפוטנציאליים האחרים.

דברים אלו יפים גם לענייננו.

התוצאה היא, כי התביעה מתקבלת במלואה.

סיכום:

מן המקובץ לעיל אני קובעת כדלקמן:

התביעה מתקבלת.

התובעת הגנה על יצירות, שהושמעו פומבית על ידי הנתבעת, תוך הפרת זכויות יוצרים.

התובעת זכאית לפיצויים סטטוטוריים, ללא הוכחת נזק בגין שלוש הפרות.

התובעת הפחיתה את סכום הפיצוי שדרשה, מן השיעור המקסימלי הנקוב בחוק, ועמידה אותו על שליש בלבד, סכום של 20,000 ₪ וזאת לצורכי אגרה.

התובעת זכאית להיפרע מן הנתבעת סכום זה.

התוצאה היא, כי אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה בסך 20,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום 3/10/99 ועד התשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט כערכה ביום הוצאתה, ושכר טרחת עו"ד התובעת בסך של 3,000 ₪ בצרוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בקביעת סכום שכר הטרחה, התחשבתי בכך שהצדדים ויתרו על חקירות.

ניתן היום י"ד בטבת, תשס"ג (19 בדצמבר 2002) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

גרוסמן נועה, שופטת

090117/99א 120 סימה גמזו