עוולת לשון הרע, מוגדת בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, שמטרתו להגן על פגיעה בשמו הטוב ובכבודו של האדם.

פרסום ביטויים שיש בהם כדי להשפיל או לבזות אדם אסורים על פי החוק, בהיותם לשון הרע, ובגינם קמה עילה לעוולה אזרחית בנזיקין ואף במקרים מסויימים יכולים להגיע לכדי עבירה פלילית.    

לשון הרע בעידן התקשורת ההמונית

עד לפני מספר שנים, רוב רובן של תביעות לשון הרע הופנו כנגד גופי תקשורת, שהפרסום בהם קיים את תנאי ה"פרסום" לצורך הוכחת עוולת לשון הרע. ואולם, עידן התקשורת ההמונית, המאפשרת לכל מאן דהוא להעלות ולפרסום בפני ציבור רחב כל תוכן שהוא, כמעט ללא ביקורת עריכתית, חייבה התמודדות יצירתית מצידם של בתי המשפט.

כך לדוגמא, פרסום לשון הרע על ידי טוקבקיסט, העלה מספר שאלות משפטיות הן ברמה הפרקטית – כיצד מגיעים למפרסם התוכן הפוגעני, שברוב המקרים מסתתר מאחורי מסך המחשב בביתו ומזדהה בשם בדוי, והן ברמת האחריות של מנהל הפורום, האתר שהיווה הפלטפורמה לפרסום הטוקבק ועוד. 

במהלך השנים התגבשה פסיקה המשווה בין פרסום על גבי מדיה תקשורית קלאסים (רדיו, עיתונות כתובת וטלויזיה), לבין פרסום על גבי המדיה המודרנית – אתרי אינטרנט, בולוגים, פורומים וכיו"ב.

להרחבה ראו מאמרו של עו"ד שחר ולנר – האינטרנט כאמצעי תקשורת 

הוכחת הנזק בעוולת לשון הרע 

 אחד הקשיים הטבעיים בתביעות בעילת עוולת לשון הרע, הינו כימות והוכחת הנזק הכספי שנגרם לתובע, שהרי הכיצד ניתן לכמת ולהוכיח הנפגע את הנזקים שנגרמו לו מפגיעה בשמו הטוב וכבודו. נוכח קושי זה קבע המחוקק בסעיף 7א' (ב) חוק איסור לשון הרע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק של עד 50,000 ש"ח, ובסעיף 7א' (ג) פיצוי של עד 100,000 ש"ח ככל ויוכיח כי הפרסום היה "בכוונה לפגוע", כלומר במזיד.